רש"י על שבת ק״נ א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת ק״נ ע״א:ז׳ רש"י על שבת ק״נ ע״א:ט׳ »

1 שבת פתח ↗

הָכָא נָמֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״? הַהוּא, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה גּוֹי עָרוֹם — אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ.

2 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

דע כי הדין נחלק לחמשה א׳ עינו רואה ערותו ב׳ לבו רואה ערותו ג׳ בגילוי ערוה אעפ״י שאין עיניו ולבו רואה ד׳ עיניו רואה ערות חבירו ה׳ לבו רואה ערות חבירו והנה עיניו רואה ערותו או של עכו״ם מן התורה אסור מקרא דברים כ״ג ט״ו ולא יראה ב״ך ערות דבר וכנראה מברכות כ״ה ושבת ק״ן א׳ דמ״ה ודרשא גמורה ההוא מיבעי ליה וכ״נ מסתימת כל הפוסקים ובחה״ר ברכות יע״ש באופן כי לאו מן התורה הוא ברוא׳ ערוה וקורא ק״ש או עוסק בד״ת ודבר קדושה ומיהו עשה דוהיה מחנך קדוש לא קאי אערוה כ״א אצואה מש״ה בערוה די בהחזרת פניו כבסימן ע״ה ס״ו ובצואה יש מחלוקת הרשב״א והרא״ש אי לא יראה קאי נמי אצואה או רק אערוה ושבת ק״ן דמשני ההוא לכדר״י ה״ה המ״ל לצואה ברשות אחרת כבסימן ע״ט ס״ב ושם הרהור שרי. ויבואר אי״ה בע״ט וא״כ הקורא ק״ש ורואה ערוה עובר בלאו מ״ה וה״ה כל דבר קדושה אבל הרהור מותר כדמוכח בשבת ק״ן וברש״י שם ועא״ר ע״ה זיי״ן וי״ד סי׳ א׳ בט״ז וש״ך י״ט ול״ז ובפריי שם דהרהור מותר בערוה אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוי כדיבור. והמתרגם שם עבירת דפתגם היינו עבירה בדיבור שקורא ק״ש במקום שאין ראוי בס׳ המגיד הארכנו דהוי נמי לה״ר וגדול עונו כמו לה״ר שמכניס ד״ת במקום טומאה ח״ו:

3 שבת פתח ↗

1 ערות דבר - אלמא לא אסיר ליה אלא בשעת דבור:

2 ההיא כדרב יהודה - כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפי' אין דבור ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה:

3 עכו"ם ערום - כ"ש ישראל כדמפרש ואזיל:

1 מוסר אביך פתח ↗

בכלל המצוה של איסור הגאוה הוא, להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאוה. ונראה ברור, כמו שמצינו ניבול־פה באיסורי עריות, הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן־הכלל ללמד על הכלל כולו, כי הוא־הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. וכמו שבנ"פ ע"פ מה שכתב בצדק החסיד במסלת־ישרים47בפ' יא שם בעושק וגזל שהגורם הוא בעצמו בכלל האיסור. ובירושלמי תרומות פ"א ה"ד: ערות דבר – ערות דבור, וכעין זה ברש"י שבת קנ. ד"ה ערות. ובס' חרדים פרק ד מל"ת מט דבור־נבלה ענף מצוה. ומהא דשבת לג בעון נבלות־הפה משמע שהוא בכלל העיקר דדאורייתא ככל הקודמים שם, וכד' השאגת־אריה בסי' כד לענין ברכת־התורה, שלפי חומר העונש הכולל במניעתה מוכח שהיא דאורייתא., שעיקר הדין הוא שהאיסור הוא מצד ערותו של דבור בעצמו, ולא מצד הרגשת הבאתו להאיסור עצמו, כן גם בכל ענין דבור שכפי שהנוהג הוא מעורר את הלב לאיזה דבר רע, כמו לגאוה וחנופה וכיו"ב, ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מכל מקום באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, יש לומר שהותר אם רואה צורך שעה לכך, כדאמרינן בר"פ פליגא דידי' אדידי'. שבת יג.

2 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ז ודע כי הדין נחלק לחמשה. א' עינו רואה ערותו. ב' לבו רואה ערותו, ג' בגלוי ערוה אעפ"י שאין עיניו ולבו רואה. ד' עיניו רואה ערות חבירו. ה' לבו רואה ערות חבירו. והנה עיניו רואה ערותו או ערות חבירו או של עכו"ם מן התורה אסור מקרא ולא יראה בך ערות דבר וכנראה מברכות כ"ה ע"ב ושבת ק"ן ע"א ודרשא גמורא היא וכ"נ מסתימת כל הפוסקים. באופן כי לאו מן התורה הוא ברואה ערוה וקורא ק"ש או עוסק בד"ת ודבר קדושה אבל הרהור מותר כדמוכח בשבת ק"ן וברש"י שם אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוה כדיבור. ומיהו עשה דהיה מחניך קדוש לא קאי אערוה כ"א אצואה משו"ה בערוה די בהחזרת פניו כבסי' ע"ה סעי' ו'. ובצואה יש מחלוקת הרשב"א והרא"ש אי לא יראה קאי נמי אצואה או רק אערוה. ולבו רואה ערותו או ערות חבירו הוא מדרבנן. וערותו מגילה אעפ"י שלבו מכוסה ועיניו אין רואות שמעצים עיניו יש פלוגתא בזה אם הוא דאורייתא או דרבנן והפרש יש דכל שהוא אסור מן התורה בספק חוזר וקורא ואם הוא דרבנן אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא דאם נאמר הלכה כרבא בתמורה דף ד' ע"ב דאי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק"ש כבסי' ע"ז עם ברכותיה כמ"ש כ"ז במש"ז אות א' יע"וש. ועיין מש"ל סי' ס"ז אות א' וסי' ע"ג אות ח':

« רש"י על שבת ק״נ ע״א:ז׳ רש"י על שבת ק״נ ע״א:ט׳ »